5 סיבות לכך שהתגובה הפלסטינית להודעת טראמפ בירושלים הייתה שקטה יחסית

החודש מלאו 30 שנה למרד הפלסטיני הראשון, או האינתיפאדה. אלפים קיפחו את חייהם בקרבות שהתחוללו לאחר שארבעה פלסטינים נהרגו בהתנגשות תנועה עם משאית ישראלית בתחילת דצמבר 1987. מניין ההרוגים כתוצאה מהתקוממות שנייה בשנת 2000 היה גבוה אף יותר מהמקור.





הנהגת חמאס כמהה לקרב חוזר. אחרי הנשיא דונלד טראמפ העניק הכרה של ארה'ב בירושלים כבירת ישראל, איסמעיל הנייה, המפקד המדיני הבכיר ביותר של חמאס, שקוראים לו ליום של זעם כנקודת שיגור לאינתיפאדת חופש לירושלים ולגדה המערבית. דובר הארגון בעזה היה דרמטי אף יותר. ההחלטה של ​​טראמפ פותחת את שערי הגיהנום, הוא מוּצהָר .



אבל התגובה של הציבור הפלסטיני הייתה פושרת. ירושלים הייתה רגועה בהחלט בבוקר שלאחר ההצהרה של טראמפ והיא נשארה כך במידה רבה. חרף הסכסוך הבינלאומי, העימותים בין חיילים ישראלים למפגינים פלסטינים לא הסלימו מעבר לכמעט סתמי. אמנם יש להתאבל על נפגעים משני הצדדים, אך לא הייתה התפרצות נרחבת של פעולות איבה כלפי ישראל. יש לכך סיבות טובות.



סיבות טבעיות: חורף בירושלים. לניסיון יש מוצג שמזג אוויר סוער נוטה לבלום את התיאבון הפלסטיני (והישראלי) לסכסוך. הקור והגשם השאירו מפגינים רבים בבית, מצטופפים סביב הרדיאטורים החמים שלהם.



יש גם את גורם העייפות. אם משא ומתן לשלום עקר הביא מעט לשיפור מצבם של הפלסטינים, אינספור סבבי אלימות עשו אפילו פחות. הסגרים הביטחוניים, המחסומים והחיפושים שאיתם ישראל מגיב לטרור הפלסטיני - דקירות, חבטות מכוניות, התקפות טילים - פועלים כגורם מרתיע. אין ספק שפלסטינים רבים הגיעו למסקנה שההתפרעות למעשה מחזירה את סיבת עצמאותם.



הכל בעצמי: נראה כי ימיהם של הפלסטינים כגורם החמה של ערב מסתיימים. זה לא שהסעודים, האמירים ושאר העולם הסוני אדישים למצבם של אחיהם ואחיותיהם הפלסטינים. זה שהחיים דינמיים והפלסטינים ירדו כמה דרגות במצעד הלהיטים.



כאשר פריטי כרטיסים גדולים יותר כמו איום הגרעין האיראני וגורל סוריה תלויים על כף המאזניים, אלופי הפלסטינים לשעבר נאלצו לתעדף. ועבור רבים, רוחב פס מוגבל אומר שפלסטין יכולה לחכות. ואם זה לא מספיק מדכא עבור הפלסטינים, ישראל, הנמסיס שלהם, אפילו התגלתה כ בעל ברית מפתח עבור מדינות ערב המבקשות להשיב את ההשפעה השיעית באזור. התמודדות עם ישראל החזקה היא משימה קשה עבור הפלסטינים בלבד.

מהומה רבה על כלום: מלבד כל ההתלהבות בישראל, למילים של טראמפ אין משמעות מעשית מועטה. הישראלים בהחלט מרוצים מכך שבן בריתם הבכיר העניק דה-יורה קבלה דה-יורה לבירתה בפועל, אבל כמעט כל השאר נשאר כפי שהיה בעבר. הסיכוי שהעמדה החדשה של אמריקה בנוגע לירושלים תגרום למפולת שלג עולמית מיידית של הכרה קלושה עד אפסית.



שגרירות ארה'ב תישאר בתל אביב לתקופה זו עתיד נראה לעין . לאיש הנקודה של מחלקת המדינה במזרח התיכון יש הובהר כי לא חל שינוי במדיניות [ארה'ב] בכל הנוגע לפרקטיקה הקונסולרית או להנפקת דרכונים, וכי החלטת הנשיא אינה נוגעת בסוגיות של גבולות, של ריבונות או גבולות גיאוגרפיים. וטראמפ עצמו חזר על שלו מְחוּיָבוּת לתמוך בפתרון שתי המדינות אם יוסכם על שני הצדדים. סמליות היא כמובן עניין גדול בכל הנוגע לירושלים, אבל כסף פלסטיני חכם לא מתעסק רק ברטוריקה.



איפה זה עוצר אף אחד לא יודע: קל יחסית להתחיל בהתקוממות, אבל הרבה יותר קשה לרכוב על גבו של הנמר. למרות כל הקשיים, המעצמות ברשות הפלסטינית מרגישות שיש להן דבר טוב יחסית. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס הודה עוד ב-2009 שהוא לא מיהר להתקדם. כפי שהוא ניסח זאת, בגדה המערבית יש לנו מציאות טובה... האנשים חיים חיים נורמליים.

מעגל קסמים של התנגדות פלסטינית ופעולות בלימה ישראליות מסתכן להפוך לאלים. זה עלול להתפתח להתפוררות של שיתוף פעולה ביטחוני חיוני בין הצדדים, שיתוף פעולה שעוזר לשמור על מראית עין של סדר בתוך ה-P.A. והמשך השליטה בממשלתה. עבאס וחבורתו אינם מרוצים ממהלך טראמפ כמו המעמד הפלסטיני, אך יעמלו כדי לשמור את שד האינתיפאדה בבקבוקו למען שימור שלטונם.



מחכה שהנעל השנייה תיפול : לבסוף, לפלסטינים יש את כל הסיבות לגלות איפוק בטווח המיידי כשהאירועים מתגלגלים. ממשל בלתי צפוי בוושינגטון עשוי עדיין לשלוף עוד ארנבות מכובעו - והחדשים הללו עשויים להיות ידידותיים יותר לשאיפות הפלסטיניות.



יועציו של טראמפ עדיין עובדים על העסקה האולטימטיבית שלו לשלום בין ישראלים לפלסטינים. שגרירת האו'ם שלו, ניקי היילי, אמר לפני קצת יותר משבוע שההחלטה הירושלמית אפילו הולכת להניע את הכדור קדימה לתהליך השלום. עד כמה שזה נכון, הבית הלבן עדיין יכול לנסות ליישר את המגרש באמצעות מחוות מקבילות לפלסטינים, כאלה שראש הממשלה בנימין נתניהו יתקשה להתנגד להם. לאחר משבחים ההחלטה האמיצה והצודקת של טראמפ על ירושלים, נתניהו בקושי יכול להתריס נגד האיש שעליו הוא אמר אין תומך גדול יותר בעם היהודי ובמדינת היהודים.

כשהמצב בשטח עדיין נוזלי, הכל יכול לקרות. הפלסטינים עדיין יכלו להעריך מחדש את מצבם הקשה, לשנות טקטיקה ולהחליט להציף את ירושלים בהפגנות או אפילו לנקוט נשק נגד ישראלים. אבל לעת עתה, משקפיים כמו הדיפלומטיים של עבאס סוֹלֵד של סגן הנשיא מייק פנס הם ככל הנראה המופע התיאטרלי שאנו צריכים לצפות לראות ממנו יותר. תושבי ירושלים יהיו אסירי תודה להמשיך בשגרה.