זיכרון קולקטיבי ואמנזיה לאחר מלחמת לבנון

מלחמת האזרחים 1975-1990 בלבנון הובילה לתוצאות הרות אסון, כולל היעלמותם של 17,415 בני אדם ומותם של 144,240 נוספים. בשנת 1982, לאחר חטיפת בעלי, הקמתי את ועד משפחות החטופים והנעלמים בלבנון כדי לדרוש את שחרורם של החטופים ולחפש צדק. כשהתחלנו את עבודתנו, לא שמענו את המונח צדק מעברי - רק רצינו צדק, ללא סייג. מאוחר יותר הבנו שהעבודה שעשינו ועושים כדי לחפש אמת וצדק עבור הנעלמים ומשפחותיהם היא התגלמות של צדק מעברי.





במהלך הסדנה של מרכז ברוקינגס דוחא (BDC) במרץ 2020 בנושא צדק מעברי, בה הזדמן לי לקחת חלק, התקיים דיון על סוגיית הנעדרים והנעלמים בכוח במספר מדינות ערביות ועל תפקידם של אלה אשר לעבוד בנושא זה, כולל משפחות הקורבנות, פעילי זכויות אדם ופוליטיקאים. בעוד שהפרטים של הנושא שונים ממדינה אחת לאחרת בשל ההקשרים הפוליטיים המגוונים המעורבים, הם חולקים עיקרון אחד משותף: הזכות לדעת את האמת על יקיריהם שנעלמו בכוח.



במסגרת עבודתה הקימה הוועדה ארכיון לנעלמים מנקודת מבטם של הנעלמים ומשפחותיהם. הארכיון כולל את השמות והמספרים של הנעלמים; תאריכים ומיקומים של חטיפתם; ומסמכים השופכים אור על המצב המדיני והביטחוני השורר במהלך ואחרי המלחמה בלבנון. אנו עובדים כעת על מיסוד ארכיון זה כהכנה להפיכתו לציבור. התכנים מציעים תיאור חשוב של תקופה ארוכה ואפלה בלבנון (1975-1990) שאסור להזניח, להסתיר או לטייח. לכן הם מהווים חלק בלתי נפרד מההיסטוריה המודרנית של המדינה ויש לשתף אותם בהרחבה.



יתרה מכך, במקרה שמשפחות החטופים והנעלמים לא ימצאו את גופותיהם או שרידי יקיריהם, הארכיון לפחות מאשר שאנשים אלו היו קיימים. גם אם המדינה תוכל לדכא סרטים, מחקרים, הצהרות ופעילויות השופכות אור על אמיתות שהיא רוצה שיישמרו חבויות וקבורות בעבר, היא לא תוכל לדכא או למחוק את הארכיון הזה - או לקבור אותו כפי שעשתה את גופות של נעלמו.



בלבנון, העדתיות התבססה עוד יותר בעידן שלאחר המלחמה, מה שגרם למושג אזרחות לאבד את משמעותו. האחריות לניהול המדינה נדחתה להנהגת מפלגות הסכסוך. הנהגה זו חילקה משרות ועושר בין חבריה, תוך התעלמות מוחלטת מהאינטרסים של לבנון והעם הלבנוני. זה מנע יצירת מדינה פונקציונלית שיכולה לספק גישה נאותה לצדק. בתורם, הפשע והענישה עברו עדתיות: ענישה של אדם על עבירה שביצע מחייבת את אישור נציגו העדתי, אשר לו הזכות לסרב, ולעיתים קרובות עושה זאת, על מנת לשמור על המוניטין של הכת שאליה העבריין שייך.



במקום לרדוף אחר צדק על ידי מתן דין וחשבון לפושעי מלחמה, מיהרו פקידי ממשלה להוציא חוק חנינה כללי שהגן על מי שביצעו פשעים, תוך דחיקה לשוליים של קורבנותיהם, באמתלה של מתן מענה לעברו.



במהלך ההתקוממות ב-17 באוקטובר 2019 נגד המשטר הפוליטי, אזרחים לבנונים רבים שמו בצד את השתייכותם העדתית והתאחדו לקרוא למנהיגים ששלטו במשך 30 השנים שלאחר המלחמה (1990-2019) לתת דין וחשבון. האירוע שימש קריאה מרומזת לעבר, אפל או כואב ככל שיהיה, לטפל בו ולחייב פושעי מלחמה באחריות.

המרד הפגין את מודעות העם ואת דחייתו לכתות, אזוריות וקנאות. הסצנה הזכירה לנו כיצד אנו, הוריהם של הנעלמים, הקמנו כת חוצת עדות, חוצה אזורי לפני 38 שנים. זו הייתה גם תזכורת לכך שכל העבריינים - כפי שאומרת הסיסמה המהפכנית המפורסמת, כולם מתכוונים לכולם - עדיין שולטים באדמה ובאנשים היום כי הם לא קיבלו דין וחשבון.



עמדתה ארוכת השנים של הוועדה לפיה החברה הלבנונית חייבת לשאת באחריות על הזוועות שבוצעו במהלך המלחמה, במיוחד במקרה של הנעלמים, אושרה. האם ההתקוממות לא פתחה פתח לשיחה על צדק מעברי בלבנון? והאם אסור לכולנו להבטיח שהדלת הזו תישאר פתוחה?



הוועדה פעלה כנגד כל הסיכויים, והתמודדה עם אינספור אתגרים ומכשולים בתקופת מלחמה כאשר שרידות החזקים ביותר שלטה. מיליציות לוחמות, שסמכותן הייתה חזקה יותר משל המדינה, שלטו, ללא כל התחשבות בביטחונם ובביטחונם של האזרחים.

האתגר העיקרי היה בעידן שלאחר המלחמה. הוועדה נאלצה למעשה להתמודד עם אותה הנהגת מיליציה שבה עסקה במהלך המלחמה. היא דחפה להתגבר על מכשולים וסיכונים, במיוחד מחלוקות עמוקות ומערך כיתתי ופוליטי. היא הצליחה לשמור על מרחק זרוע מכל הצדדים, תוך שהיא ממשיכה לדרוש לדעת את גורל הנעלמים, למרות כל ניסיונות הסחיטה, השוחד והאיומים. היא גם הצליחה למנוע ניצול פוליטי של העניין.



באופן מכריע, במאמץ למצוא את הנעלמים, הצליחה הוועדה לזרוע את זרעי השלום האמיתי. הוועדה קידמה את הרעיון שיש להתמודד עם העבר ולהתמודד עם העבר כדי לעבור לעתיד יציב ובטוח. היא הצליחה לפרוץ את אדישותה של החברה ולקרוא לה למלא את אחריותה על ידי יצירת מסגרת של בעלי ברית למען המטרה. הדבר איפשר לוועדה ולשותפיה להשיק קמפיינים פופולריים בדרישה לטפל בטרגדיה זו, בנוסף לשאר דרישות הוועדה, במיוחד הבקשה להכריז על ה-13 באפריל (תאריך תחילת מלחמת האזרחים) כיום זיכרון וכן להקים אנדרטה לכל קורבנות המלחמה, כולל הנעלמים.



בשנת 2014 הגישה הוועדה הצעת חוק לפרלמנט לחשוף את גורלם של הנעדרים והנעלמים בכוח. ב-13 בנובמבר 2018 היא הצליחה לדחוף לאשרור חוק המעגן את זכותן של משפחות לדעת את גורל יקיריהם. היא גם דחפה למינוי חברי הוועדה הלאומית לנעדרים ונעלמים בכוח ב-3 ביולי 2020. אלו צעדים קטנים אך חשובים שהוועדה הצליחה לנקוט בזכות הסבלנות, ההתמדה והדמעות. של המשפחות והתעקשותן על זכויותיהן במהלך דרך ארוכה וקשה לקראת חיפוש האמת וצדק עבור הנעלמים. לא משנה כמה אורך הדרך, אנו מחוייבים להשלים אותו יום אחד.