בהיותו חבר בכיר במועצה לביטחון לאומי בבית הלבן של ניקסון בין השנים 1969-1974, האל זוננפלד היה היועץ העיקרי של הנרי קיסינג'ר בנושא ברית המועצות ואירופה. לאחר מותו של זוננפלדט, קיסינג'ר אמר לניו יורק טיימס שזוננפלדט היה המקורב שלי ליחסי ארה'ב-סובייטיות וליד ימינו בכל המשא ומתן שניהלתי עם הסובייטים, כולל על בקרת נשק.
זוננפלדט הביא גישה מעשית ליחסים בין ארה'ב לברית המועצות, מציאותית לגבי ברית המועצות - נקודות החוזק שלה, חולשותיה והאתגרים שהיא הציגה למערב - ויצירתית בניסיון להתמודד עם אתגרים אלו. הוא גם היה מציאותי לגבי התרומה שבקרת נשק יכולה לתרום ליחסים דו-צדדיים בטוחים ויציבים יותר. כפי שהוא ציין ב מאמר לענייני חוץ משנת 1978 , נושאי צבא ופיקוח על נשק היו חלק מהותי מהיחסים, אך הבעיה [של ההתמודדות עם הכוח הסובייטי] אינה מסתיימת או מתחילה בצעדים צבאיים בלבד. גורמים אחרים - פוליטיים, כלכליים, אידיאולוגיים ואפילו תרבותיים - היו חשובים.
ובכל זאת, בקרת נשק הייתה חשובה, ולמשא ומתן אסטרטגי לבקרת נשק הייתה השפעה משמעותית על מהלך המלחמה הקרה. ההסכמים שנחתמו על ידי הנשיא ריצ'רד ניקסון והמזכיר הכללי ליאוניד ברז'נייב שיקפו הבנה גוברת בוושינגטון ובמוסקווה כי אף אחד מהצדדים לא יכול להרוויח ממרוץ חימוש בלתי מבוקש, ושעדיף להם להחיל כמה אילוצים על תחרות הנשק הגרעיני שלהם. הסכמים אלה מילאו תפקיד מרכזי בהפתחה של תקופת דכדוך בין ארצות הברית לברית המועצות, הפוגה במתיחות במלחמה הקרה שנכנסה לעשור השלישי שלה.
תאריך ושעה בלונדון
כשניקסון וברז'נייב נפגשו במוסקבה במאי 1972, הם חתמו על שני הסכמי בקרת נשק מרכזיים, המכונים ביחד הסכמי הגבלת הנשק האסטרטגי (SALT). אמנת הטילים האנטי-בליסטיים (ABM) אסרה על ארה'ב ועל ברית המועצות להחזיק במערכות ארציות להגנה מפני טילים והגביל באופן הדוק את מספר משגרי טילי ה-ABM שכל אחד יכול להחזיק. המגבלות של אמנת ABM על הגנות טילים הבטיחו בעצם שגם לאחר שספגה תקיפה ראשונה, מעצמת העל הגרעינית האחרת תוכל להגיב בהשפעה הרסנית. בנסיבות כאלה, התמריצים של כל צד להכות תחילה עם נשק גרעיני הצטמצמו מאוד.
ההסכם השני, הסכם הנשק התקפי הביניים, הקפיא למעשה את מספר המשגרים של טילים בליסטיים בין-יבשתיים (ICBM) וטילים בליסטיים (SLBM) של ארה'ב ושל ברית המועצות. זה היה הסכם גולמי - הוא אפילו לא ציין מספרים מוסכמים של משגרי ICBM ו-SLBM הקיימים או בבנייה - אבל זה היה המאמץ הראשון של הצדדים להסדיר את כוחות ההתקפה האסטרטגיים שלהם.
ירח שידור חי עכשיו
תהליך ה-SALT הניב את השניים הראשונים מתוך מספר הסכמים ארה'ב-סובייטי (ומאוחר יותר, ארה'ב-רוסית) המגבילים את הכוחות האסטרטגיים שלהם. כשקיסינג'ר הפך למזכיר המדינה של הנשיא ג'רלד פורד, עבר זוננפלד גם למחלקת המדינה, שם הפך ליועץ שלה. הוא וקיסינג'ר המשיכו לעבוד על בקרת נשק בתפקידים אלה עד 1976.
בעוד שנות ה-70 יצרו הסכמים להגבלת נשק, פריצות דרך גדולות התרחשו באמצע שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. הסכם הכוחות הגרעיניים לטווח בינוני (INF) משנת 1987 אסר על סוג שלם של טילים יבשתיים של ארה'ב וסובייטי עם טווחים שבין 500 ל-5,500 קילומטרים. הסכם הפחתת נשק אסטרטגי משנת 1991 (המכונה מאוחר יותר START I) אילץ את ארצות הברית וברית המועצות כל אחת לבצע קיצוץ משמעותי במספר משגרי ICBM, משגרי SLBM ומפציצים אסטרטגיים ובמספרים המיוחסים להם של ראשי נפץ גרעיניים. START I גרר הפחתה של כ-40% בראשי הנפץ הגרעיניים המיוחסים לכל צד.
לאחרונה, אמנת START 2010 החדשה חייבה את ארצות הברית ורוסיה לצמצם לרמות של כוחות אסטרטגיים שלא נראו מאז תחילת שנות ה-60: לא יותר מ-700 ICBMs, SLBMs ומפציצים אסטרטגיים פרוסים בכל צד עם לא יותר מ-1,550 אסטרטגיים פרוסים. ראשי נפץ. מכלל מאגרי הנשק הגרעיני שהגיעו לשיא של למעלה מ-30,000 כלי נשק עבור ארצות הברית ו-40,000 עבור ברית המועצות, לארצות הברית ולרוסיה יש כיום ארסנלים פעילים של כ-3,800-4,500 ראשי נפץ כל אחד (אלה כוללים ראשי נפץ אסטרטגיים ולא אסטרטגיים לא פרוסים. כמו גם ראשי הנפץ האסטרטגיים הפרוסים מוגבלים על ידי New START).
אולם למרבה הצער, עידן הפיקוח על נשק גרעיני מאיים להתקרב. רוסיה הפרה את אמנת INF על ידי פיתוח ופריסת טיל שיוט אסור לשיגור קרקעי. ממשל טראמפ קרא למוסקבה לחזור לציות מלא, אך לא השתמש באלמנטים משמעותיים של מינוף כדי לשכנע את הקרמלין לעשות זאת, אולי משקף את האנטיפתיה של כמה בכירי הממשל כלפי בקרת נשק. בהתבסס על כישלונה של רוסיה לחזור לציות, הממשל באוגוסט פרש מהאמנה.
פטירתה של אמנת INF מותירה רק הסכם אחד על כנו המסדיר את הכוחות הגרעיניים של ארה'ב ורוסיה: START חדש. אמנה זו יפוג לפי תנאיה בפברואר 2021, אם כי ניתן להאריכה עד חמש שנים. במהלך השנתיים וחצי האחרונות, מוסקבה הביעה מספר פעמים נכונות לדון בהארכת START החדש, אך וושינגטון לא הצליחה להיענות להצעה הרוסית, מה שעורר חשש שהממשל מוכן לתת ל-New START להסתיים.
הארכת ה-New START היא משהו שריאליסט מפוכח כמו זוננפלדט כמעט בוודאות יתמוך בו. הארכה תמשיך להגביל את הכוחות הגרעיניים האסטרטגיים הרוסיים עד 2026 וכן תמשיך את חילופי הנתונים, ההודעות והבדיקות באתר המספקות לפנטגון מידע משמעותי על אותם כוחות רוסיים. והרחבה לא תשפיע על תוכניות המודרניזציה של הכוח האסטרטגי של ארה'ב, שכן הפנטגון תכנן את תוכניותיו כך שיתאימו למגבלות של New START.
תאריך ליקוי הירח הבא
טראמפ לאחרונה הציע משהו שונה מאשר הארכה. הוא קרא להגביל את הנשק הגרעיני מלבד פריסת נשק גרעיני אסטרטגי ולכלול את סין במשא ומתן יחד עם ארצות הברית ורוסיה.
זו בהחלט תהיה סטייה יצירתית ורדיקלית מהמשא ומתן הדו-צדדי שעבר, אבל זה לגמרי לא ריאלי. הרוסים סירבו עד היום לדון בנשק גרעיני לא אסטרטגי וסביר להניח שיעשו זאת רק אם ארה'ב תציע משהו בעל עניין משמעותי, כמו מגבלות על הגנת טילים - מה שממשל טראמפ לא עומד לעשות. באשר לסין, הארסנל הגרעיני הכולל שלה מסתכם בפחות מעשירית ממספר הנשק הגרעיני בארסנלים של ארה'ב או רוסיה. בייג'ין הצהירה שוב ושוב כי היא לא תעסוק במשא ומתן על נשק גרעיני עם וושינגטון ומוסקבה עד שהפער בין רמות הכוח הגרעיני שלה לאלו של שתי המעצמות הגרעיניות יצטמצם.
במסלולן הנוכחי, ארה'ב ורוסיה עלולות למצוא את עצמן בקרוב במצב שלא נראה מאז 1972: ללא מגבלות כלשהן על הכוחות הגרעיניים והגנת הטילים האסטרטגית שלהן. מערכת היחסים האסטרטגית הזו תהיה פחות צפויה, פחות יציבה ופחות בטוחה. אנחנו יכולים רק לקוות שחשיבה מהסוג שהביא זוננפלדט ליחסי ארה'ב-סובייטי לפני 50 שנה תצוץ כדי למנוע את התמוטטות מוחלטת של הפיקוח על נשק גרעיני.