מאז שהתמדתה של הקיפאון הכלכלי ביפן התבררה לראשונה, הוצעו לממשלת יפן מבול של עצות מניתוח מדיניות מאקרו-כלכלית. חלק גדול מהעצות הללו הגיעו מהמגזר הרשמי, בעיקר ממשרד האוצר האמריקני ומקרן המטבע הבינלאומית (IMF), אך גם שורה של אקדמאים היו נדיבים בהמלצותיהם.1 עם זאת, הן המידה שבה יפן מילאה את העצה הזו והן. השפעות המדיניות המקרו-כלכלית שננקטו נותרו במחלוקת. פרשנים כלכליים ומשקיפים אחרים של יפן התפצלו בשאלה האם מדיניות קיינסיאנית סטנדרטית נוסתה ונכשלה, האם למדיניות שיושמה היו ההשפעות הצפויות אך קוזזו על ידי גורמים אחרים, או אם חלק מהמדיניות המומלצת (הרחבה מוניטרית, בפרט) מעולם לא הייתה ניסה ברצינות בכלל.