התסיסה בירושלים חושפת את שבירותה של הריבונות הישראלית על הפלסטינים

בדצמבר 2017, דונלד טראמפ השאיל את אמריקן הַכָּרָה לטענות ישראל בדבר ריבונות בלעדית על ירושלים. זה היה נקודת שיא במאמץ בן עשרות שנים של ישראל, החל משנת 1967, להפוך את העיר לבירתה הנצחית הבלתי מחולקת. ואולם עבור 40 אחוז מתושבי העיר שהם פלסטינים, שנמחצו תחת משקלו של המפעל הזה, יש רק תסכול מההכחשה והנישול הנלווים לכך.





בשבועות האחרונים התפשטה התסיסה בירושלים למרחקים. מה שהתחיל כהפגנות ליליות של צעירים פלסטינים המתמודדים עם דיכוי אלים מצד כוחות הביטחון הישראליים עומד כעת על סף בולעת המדינה כולה. It is a stark reminder that claims of sovereignty mean little when so many under it lack basic rights, and it is indicative of the emerging one-state reality in Israel-Palestine.



דרווין והביגל

ביום שני, בסצנות מזעזעות שמזכירות את ימיה הראשונים של האינתיפאדה השנייה, פשטו כוחות הביטחון הישראליים על המקום הקדוש ביותר בעיר למוסלמים ויהודים - חראם אל-שריף או הר הבית - פיזרו אלפי מתפללים מוסלמים והצמידו חלקם בתוך העיר. מסגד אל-אקצא בזמן שהם ירו גז מדמיע, רימוני הלם וכדור מצופה גומי. מאות בני אדם נפצעו.



במהלך הימים האחרונים פרצו הפגנות רחבות היקף בערים ברחבי השטחים הפלסטיניים הכבושים ובתוך ישראל, שם היו מופעים חסרי תקדים של לאומיות פלסטינית בקרב אזרחי ישראל הערבים. אלפי חיילים ישראלים נוספים נפרסו בגדה המערבית בציפייה להסלמה נוספת. עזה עברה הפצצה אווירית גדולה לאחר שקבוצות מיליטנטיות החלו לירות טילים לעבר ישראל, חלקן הגיעו עד לפאתי ירושלים, והרגו שלושה בני אדם. תקיפות אוויריות ישראליות על עזה יישרו בניין שלם בן חמש עשרה קומות וגרמו נזקים אחרים, והרגו חמישים ושלושה בני אדם, כולל ארבעה עשר ילדים.



הגורמים לתסיסה האחרונה מתקלפים כמו בצל. בשכבה החיצונית נמצא מה שהתפתח בארבעת השבועות האחרונים. ב-13 באפריל, עם תחילת חודש הרמדאן, החליטה עיריית ירושלים לחסום את הכניסה לשער דמשק, אחד השטחים הפתוחים הבודדים למפגש של ירושלמים פלסטינים, ומקום מפגש פופולרי בקרב צעירים המעוניינים להתרועע לאחר יום צום ארוך.



בניגוד להגבלות השרירותיות, מאות צעירים פלסטינים התאספו בשער דמשק. משטרת ישראל וכוחות הביטחון הגיבו באלימות תוך שימוש באמצעים אכזריים לשליטה בהתפרעויות, מכות ומעצרים. כשההפגנות והדיכוי חזרו על עצמם לילה אחר לילה, אחרים נמשכו פנימה, כולל פלסטינים אזרחי ישראל וקבוצות יהודיות ימניות קיצוניות ופוליטיקאים שקיוו ללבות את להבות המתח האתני והדתי. ב-22 באפריל, קבוצת עליונות יהודית בשם להבה אספה המון עצום של צעירים יהודים מהימין שצעדו ברחובות בקריאות מוות לערבים ושרפו את כפרים שלהם ותקפו פלסטינים פגיעים. לבסוף, ב-25 באפריל, החליטו השלטונות להסיר את המחסומים בשער דמשק, ולהעניק למפגיני הנוער טעם של ניצחון.



בעוד שההפגנות אולי הסתיימו שם, במקומות אחרים בירושלים עמדו כמה משפחות פלסטיניות בפני גירוש קרוב וכפוי מבתיהם בשכונת שייח' ג'ראח. במשך עשרות שנים, משפחות פלסטיניות שהתיישבו בשכונה על ידי האו'ם וממשלת ירדן בשנות ה-50 - לאחר שאיבדו את בתיהם בתוך מה שהפך לישראל במהלך מלחמת 1948 - היו יעד של קבוצות מתנחלים שביקשו לעקור אותם. במסגרת מסגרת חוקית ישראלית מפלה שנועדה להקל על עקירת פלסטינים, החלו בתי המשפט להורות על פינוי משפחות בשנות ה-2000. השבוע ציפו שש משפחות נוספות שבג'ץ יקיים את הצווים נגדן.

שייח' ג'ראח היה מרכיב בפעילות המקומית בירושלים במשך שנים, וזוכה מדי פעם לתשומת לב מבחוץ. אולם הפעם, במקביל לאירועים סביב שער דמשק, חודש הרמדאן, וצו בית המשפט הממשמש ובא אפשרו למשפחות שייח' ג'ראח לנצל את היתרון על ידי אירוח אירועים ופעילויות מחוץ לבתיהם כדי למשוך תומכים. מדי לילה, מאות התאספו בסולידריות ורבים נוספים נאסרו על ידי משטרת ישראל להצטרף. שוב, כוחות הביטחון תקפו את ההתקהלויות בכוח גס, השליכו רימוני הלם, ריססו את המפגינים במי בואש והסתערו על המונים רכובים על סוסים.



ממשלת ישראל ניסתה למסגר את הנושא כסכסוך נדל'ן העובר את דרכו בבתי המשפט. אולם ביסודו של דבר, ישראל מיישמת מערכת חוקים משלה במזרח ירושלים בניגוד לחוק הבינלאומי, הרואה במזרח ירושלים שטח כבוש. ובכל זאת, היומרה המשפטית והקצב ההדרגתי היו מרכיבים מרכזיים בגישתה של המדינה להתחמק ממחאה בינלאומית משמעותית על מעשיה. אם יש היום התנגדות גדולה, למה לא לחכות שבוע, חודש, שנה עד שהיא תתפוצץ ואז להמשיך?



ב-10 במאי, היום שבו היה אמור בג'ץ להכריע בפינוי, התערב היועץ המשפטי לממשלה וביקש עיכוב של עד שלושים יום בזמן שהוא בחן את התיק - במה שהיה כנראה ניסיון להוציא את האוויר ההפגנות.

עם זאת, קולפים את הבצל עוד יותר, ומתבררת המדיניות הרחבה יותר של ההנדסה הדמוגרפית בירושלים. מאז כיבוש מזרח העיר ב-1967, נקטו הרשויות הישראליות בתכנון עירוני דרך עדשה אתנו-לאומית במטרה ליצור מחדש את העיר כדי להצדיק את טענותיהן לריבונות בלעדית על ירושלים כולה. לפי ארגון זכויות האדם הישראלי בצלם, ישראל פועלת באופן שיטתי להרחקת [פלסטינים] מירושלים על ידי ניצול מדיניות הכוללת הפקעת רכוש פרטי, מגבלות על היתרי ייעוד והיתרי בנייה, הריסת בתים, עקירה בכפייה, ו שלילת כמעט 15,000 פלסטינים ממעמד התושבות שלהם. גם תושבים פלסטינים משלמים מיסים בעיר מבלי לקבל השקעה נאותה ביישוביהם.



כיום, רק 8.5 אחוז מירושלים מיועדים למגורים פלסטינים, למרות שהפלסטינים מהווים 40 אחוז מהאוכלוסייה. צפיפות השכונות הפלסטיניות כמעט כפולה מקבילותיהן היהודיות. רק למחצית מהאוכלוסייה יש גישה חוקית לרשת המים, ושלושה רבעים מהירושלמים הפלסטינים חיים מתחת לקו העוני.



ליקוי חמה בשנות ה-90

יחד עם זאת, תושבי ירושלים מבודדים מבני ארצם בגדה המערבית ובמקומות אחרים, אשר מוגבלים להגיע לעיר על ידי מטריצה ​​של מחסומים, התנחלויות, חומת מכשול ומשטר היתרים.

למרות הכל, ישראל לא הצליחה לצמצם את גידול האוכלוסייה הפלסטינית בירושלים. אבל היא הצליחה ליצור גטאות צפופים חסרי מקומות עבודה ותשתיות. ירושלים, כיום, היא עיר של חוסר שוויון עמוק, אפליה ואי צדק, מה שהופך אותה גם למעיין של טינה, תסכול וכעס.



אין זה מפתיע אם כן שצעד שרירותי כמו סגירת שטח ציבורי או הוספת גלאי מתכות במסגד אל-אקצא - כפי שנעשה ב-2017 - יכול לעורר גל מחאה עממי או להתפשט במהירות ברחבי הארץ.



כמו בירושלים, ישראל מהדקת את אחיזתה בגדה המערבית במטרה להרחיב את ריבונותה על השטח באמצעות סיפוח. אם זה יצליח, המשמעות היא שלילת זכויות קבועה של מיליוני פלסטינים. זה הוביל את ארגוני זכויות האדם הישראליים והבינלאומיים - לאחרונה Human Rights Watch - להצטרף לפלסטינים בהכרזה על ישראל אשמה באפרטהייד. בעוד שמנהיגים ישראלים עשויים להאמין שהמשטר הזה, והכניעה הנלווית לכך של הפלסטינים, הם בר-קיימא, התסיסה בירושלים והסלמה שלה מעבר לגבולות העיר מלמדים שלא. לא ניתן לשלול מהם את זכויות היסוד של הפלסטינים ללא הגבלת זמן מבלי לייצר סכסוך בלתי מוגבל.

בליבת הבצל נמצא הרצף של נישול פלסטיני על פני זמן ומרחב, המשתרע על פני מאה שנים ולאורך פלסטין ההיסטורית. זה לא רק נישול של בתים ומקרקעות, אלא של מרחבים ציבוריים, כמו שער דמשק, ושל תחושת בעלות על מקומות המסמנים את הזהות התרבותית של עם. לכן ירושלים - מרכז העולם הרוחני והפוליטי של הפלסטינים והישראלים - היא נקודת הבזק שכזו.

לא ברור כיצד תתפתח השריפה הנוכחית הזו. הרמדאן מסתיים השבוע. השריפות עלולות להבהב ולדעוך, או שהן יכולות להשתולל. התסכול גבוה והאדמה היא כמו קופסת ביצה. ב-15 במאי, פלסטינים בכל מקום מנציחים את יום הנכבה, לזכר הרגע המכונן של הנישול הקולקטיבי שלהם בשנת 1948. באקלים הנוכחי, שבו האופי המתמשך של הנישול הזה מוצג במלואו, אין לדעת מה יכול לקרות.