פתרון בעיית ירושלים

הרבה אחרי שההשפלה של סגן הנשיא שלנו נשכחה, ​​אם לא נסלחה, והנשיא ומזכיר המדינה מתחייבים מחדש למערכת היחסים האיתנה עם ישראל, ושגריר ישראל בוושינגטון הוריד את ההוריקן לסערה טרופית, עדיין יש גיליון ירושלים.



הו ירושלים. אם אשכח אותך, תן לימי לנבול, אומרת קינתם של פליטי בבל בתהילים 137. אבל לשכוח את ירושלים, או לפחות לשים אותה בצד, זה בדיוק מה שיש לכל המעורבים במאמצים האחרונים לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מנסה לעשות בשנה האחרונה.

אלה מאיתנו מממשל קלינטון, שניסו לשווא לפתור את סוגיית ירושלים בקמפ דיוויד, הזהירו מלכתחילה את ממשל אובמה ששום דבר טוב לא ייצא מהנגיעה בו. במאמצים המאומצים של ג'ורג' מיטשל לנהל משא ומתן על הקפאת ההתנחלויות עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, הוא הודה כי ההסכם לא יכלול פעילות דיור בירושלים. כשהנשיא הפלסטיני אבו מאזן בכה רע והתעקש שלא ייכנס למשא ומתן ללא הקפאת ההתנחלויות בירושלים, הצליחו מיטשל ושרת החוץ הילרי קלינטון לשכנע אותו בסופו של דבר להיכנס לשיחות עקיפות ללא הקפאה כזו. ומיצ'ל גם הצליח לשכנע את שני הצדדים להסכים שאם אי פעם ייצא לדרך משא ומתן מהותי, הם יתמקדו תחילה בגבולות ובביטחון וירושלים תישאר עד האחרון.





בעיצומו של המשבר האחרון, אפילו איפא'ק עשתה כמיטב יכולתה לשכוח את ירושלים. למרבה הפלא, עבור הארגון שפעם דגל בחקיקה מתלהטת שנועדה להעביר את שגרירות ארה'ב לירושלים, המילה J לא מופיעה בהצהרה האחרונה שלו המגנה את היחס של ממשל אובמה לישראל (אף אחד מתומכי הקונגרס של ישראל לא הזכיר זאת גם בפניותיו לאובמה לפטר את ישראל). וכאשר חמאס ניסה לנצל את המשבר לעורר אינתיפאדה שלישית על ירושלים השבוע, הרשות הפלסטינית שיתפה פעולה עם ישראל כדי להדביר את המפגינים.

זה כאילו כל השחקנים המעורבים במלודרמה של תהליך השלום הבינו שהשד הירושלמי צריך להישאר בבקבוק שלו אם יש תקווה לפתור את הסכסוך.



ובכל זאת, כל מה שנדרש היה החלטת ייעוד שגרתית לכאורה במשרד הפנים של ישראל כדי לחשוף את השבריריות של התרגיל כולו. ברור שעם כל הרצון שבעולם, ירושלים לא תישכח. אבל גם את זה אי אפשר לפתור. תסתכל על הר הבית למשל. זה המקום בו שוכנות חורבות בית המקדש השני היהודי, מאחורי חומת הבכי, האתר הקדוש ביותר ליהדות. ובכל זאת על גבי ההריסות הללו יושב חראם אל-שריף - המקדש האצילי - המכיל את מסגד אל אקצא, האתר השלישי בקדושתו לאסלאם. ישראל לא תוותר על הריבונות שהיא תובעת שם; הפלסטינים לעולם לא יוכלו לקבל את הטענה הזו.

עוד בשנות קלינטון, חשבנו שנוכל לפחות לפתור את סוגיית הפרברים של ירושלים כי אזרחיה הערבים והיהודים חיו בנפרד. בפרמטרים שלו, הנשיא קלינטון הציע שהפרברים היהודיים של מזרח ירושלים יהיו בריבונות ישראלית והפרברים הערביים יועברו לריבונות פלסטינית. יאסיר ערפאת דווקא היה מוכן לקבל את הפילוג הזה, וכך גם אהוד ברק. אבל כיום, מתנחלים יהודים עוברים באגרסיביות לשכונות ערביות בעוד ערבים, שנשללו היתרים לבנות בפרברים שלהם, קונים בשקט מגורים בשכונות יהודיות. אם המגמות הללו יימשכו, הפתרון הסולומוני של קלינטון יהפוך לבלתי ניתן לביצוע.

באיזו צורה היה הירח אמש

אם אי אפשר לפתור את זה, וזה לא יישכח, איכשהו צריך לנהל את ירושלים כדי שניתן יהיה לטפל בשאר הנושאים הניתנים יותר לפתרון. זו הסיבה שהילרי קלינטון צודקת כשהיא מתעקשת שנתניהו יתקן את הבלגן האחרון ומדוע הקבינט הפנימי של נתניהו שרף את שמן חצות ביום רביעי בלילה בניסיון למצוא דרך לעשות זאת.



שמעון פרס, הנשיא היצירתי תמיד של ישראל, המציא חלק מהתרופה: יש לעצור את הבנייה של יהודים בפרברים ערביים, בעוד שניתן להמשיך לבנות בפרברים יהודיים קיימים. אבל פרס לא הולך מספיק רחוק. למען ההון העצמי, יהיה צורך לספק לערבים גם אישורים מספקים כדי לספק את צורכי הדיור שלהם בפרברים שלהם. והריסת הדיור הפלסטיני והפינוי של משפחות פלסטיניות בירושלים יצטרכו להיפסק. כך יוכל נתניהו לומר שהוא שמר על זכותם של יהודים לבנות בירושלים, בעוד שהפלסטינים יכלו להרגיש שזכויותיהם לחיות בשלום שם לא נפגעות בתהליך.

אם המשבר הנוכחי יכול לייצר פתרון ביניים כזה לירושלים, הוא למעשה יעשה הרבה כדי להקל על משא ומתן לשלום אם ייצא לדרך. המשא ומתן הפלסטינים לא יצטרכו לחשוש שהם יואשמו בפגיעה בתביעותיהם לירושלים על ידי התמקדות תחילה בתווית הגבולות בגדה המערבית. והישראלים לא יצטרכו לחשוש שהטעות הקלה ביותר בירושלים תגרום למשבר ביחסי ארה'ב וישראל. ויד ימינו של אף אחד לא תצטרך לנבול.