מבחן את עבודת הגמר של שדולת ישראל

כשגריר ישראל בוושינגטון באמצע שנות ה-90, עבדתי בשיתוף פעולה הדוק עם השדולה הישראלית המפורסמת מדי. אבל זו לא הייתה השדולה הישראלית שתוארה על ידי ג'ון מירשיימר וסטיבן וולט. באותה תקופה, האגף הימני של מה שהם מאפיינים כקואליציה רופפת של קבוצות, ארגונים ויחידים פרו-ישראליים היה מת על ערעור מדיניות השלום שניהלה ממשלתו של יצחק רבין בשיתוף עם ממשל קלינטון. בינתיים, לאגף השמאלי של הקואליציה הרופפת הזו היה תפיסה משלו לגבי האינטרסים של ישראל ושל אמריקה, גם היא בסתירה ניכרת עם השקפת ממשלת רבין. המבקרים הניאו-שמרנים לא היו ידידותיים ולא מועילים למדיניות שלנו, ולא תפסנו בשום דמיון את קהילת תיקון כתומך שלנו, אפילו לא כשהילרי קלינטון דיברה עם הרב מייקל לרנר על רוחניות.





כפי שהתברר, אני לא היחיד שהתקשה לזהות את התופעה שמארשהיימר ו-וולט מתארים. צרות אלו החלו עבור רבים עם פרסום החיבור שלהם ב-London Review of Books במרץ 2006, וחזרו לתחייה לאחר שפאראר, שטראוס וז'ירו פרסמו את גרסת אורך הספר של הטיעון שלהם בסוף השנה שעברה. מתנגדיה של התיאוריה מתחלקים לשלוש קבוצות שלרוב חופפות: אלה שאינם מזהים את תיאור השדולה שלהם; אלה שאינם מכירים בנרטיב ההיסטורי שלהם, אלא כסיכום מורחב של תעמולה אנטי-ישראלית סטנדרטית; והכי חשוב, אלה שאינם מכירים בתהליך המדיניות האמריקאי כפי שהוא משוער לפעול בשדולה הישראלית.



יחד, הקבלה של הספר ותגובת המחברים לקבלה זו מהווים נושא גדול יותר מסתם הספר עצמו. זה מתאים, אולי, לספר עם לידה כל כך יוצאת דופן. השדולה הישראלית נוצרה כיצירה שהוזמנה אך לאחר מכן נדחתה על ידי ה'אטלנטיק', רק שהסתיימה ב-London Review of Books, עם נייר עבודה ארוך יותר זמין בו-זמנית באתר של אוניברסיטת הרווארד. החיבור עורר אפוא תשומת לב ומחלוקות רבות הרבה לפני שהפך לספר, שבו המחברים צמצמו חלק משפתם ותיקנו חלק מהטעויות העובדתיות הרבות של המקור, אך לא את כולם.



פרסום הספר לוווה אז בספר אנטי, הפרכתו של אייב פוקסמן את הטיעונים העיקריים שהעלה החיבור המקורי. שניהם נשארו ברשימת רבי המכר המובילים בענייני חוץ בכריכה קשה. זה הוגן לומר, אם כן, שאם המחברים רק רצו להחיות ולשדרג את השיחה על נושא שבניגוד למחאותיהם שלהם, מלווה אותנו זה מכבר - לפחות מאז שחבר הקונגרס פול פינדלי פרסם את They Dare Speak Out ב-1985, ג'ורג' בול כתב את The Passionate Attachment ב-1992, והסנאטור ג'יי וויליאם פולברייט התייחס לקונגרס כשטח כבוש ישראלי - ואז הם הצליחו.



המאמץ השאפתני ביותר לשבח את השדולה הישראלית ולהגן עליה מפני ציד מכשפות לכאורה הגיע מסקוט מקונל בגיליון דצמבר 2007 של השמרן האמריקאי. זה כמעט לא מפתיע, שכן אף אחד לא אנטגוניסט יותר לנאו-שמרנים מאשר הפלאו-שמרנים המיוצגים על ידי אותו פרסום, שהוקם על ידי לא אחר מאשר פטריק ביוקנן, בעל תהילה אמן פינה. עבור מקונל, הניאוקוניים הם השלב הגבוה ביותר של השדולה הזו, ומיצוב האסטרטגי שלהם בממשל בוש הוא שאפשר ללובי לדחוף את ארצות הברית לצאת למלחמה בעיראק.



מקונל מלא שבחים, מכנה את השדולה הישראלית הישג יוצא דופן, שהושלם במהירות רבה - תקציר צפוף ומבוסס עובדתי של טיעון שנטען לעתים קרובות, אך רק לעתים רחוקות. המחברים, הוא אומר לנו, עשו למדינה שלהם שירות נהדר. אבל היצירה של מקונל, כמו זו, אינה מיועדת לביקורת ספר בלבד; הוא גם מבקש להתמודד עם אירוע שלם - פרסום הספר, קבלתו וציד המכשפות כביכול. לכן הוא מנסה לנתח כמה מהביקורות המוקדמות השליליות. כך, למשל, טוען מקונל שניתן לפטור את הביקורת של לסלי גלב ב'ניו יורק טיימס' כנוחתת מכות חלשות.



לא זה לא יכול. כמו מירשהיימר ו-וולט עצמם, מקונל נע במעגלים בטענה שביקורות שליליות או תשומת לב לא מספקת מהתקשורת המרכזית אינם משקפים את פגמי הספר, אלא מהווים הוכחה נוספת ליכולתו של השדולה להפחיד ולהשתיק. האמת היא שככל שהלובי מנסה אי פעם להפחיד ולהשתיק, המאמץ גורם בדרך כלל יותר נזק ממה שהוא מתקן. בכל מקרה, כוחו של הלובי לעשות זאת הוא צנוע מאוד. הוא בוודאי לא מגיע לבלוגרים או לתקשורת הבריטית, האירופית ואפילו הישראלית, שם הספר זכה לשבחים וגם לביקורת.

העיתונות הבריטית, למעט האקונומיסט, הייתה אוהדת את הטיעון שהשדולה הישראלית תמה את מדיניות ארה'ב במזרח התיכון וסייעה לדחוף את ממשל בוש לעיראק בשירות האינטרסים הישראליים, לא האמריקאים. שוב, העיתונות הבריטית, הרבה לפני מלחמת עיראק, נטתה לטעון שתמיכת ארה'ב בישראל אחראית במידה רבה לשנאת הערבים והמוסלמים לאמריקה, ולפיגועי הטרור שנוצרו כתוצאה משנאה זו. כך כותב ג'פרי ווייטקרופט, מחבר ספר שהתקבל היטב על ישראל וציונות לפני כמה שנים, ב-Guardian 29 בספטמבר 2007:



המקום שבו מירשהיימר ו-וולט נמצאים על הקרקע החזקה ביותר שלהם הוא באומרו, כריאליסטים של מדיניות חוץ, שהברית הישראלית יקרה מאוד עבור ארצות הברית, ושם התומכים האמריקאים בישראל נמצאים על הקרקע החלשה ביותר שלהם. תומכים אלה טוענים לפעמים שהברית מבוססת על הזיקה שכל כך הרבה אמריקאים חשים כביכול לישראל, אבל במקביל הם 'מתכופפים לאחור כדי לעזור לאנשים להבין שתמיכה בישראל היא גם באינטרסים האסטרטגיים של אמריקה', כפי שכתב היימן ספרים מכתב הוועד היהודי האמריקאי אמר זאת.



מה אורכו של יום על יופיטר

יונתן מירסקי, שכותב בגיליון 29 בספטמבר 2007 של הצופה, מסכים: ציינתי את נקודות המחלוקת שלי, אבל הספר הצפוף והאמיץ הזה ראוי לשבח ולא להתעללות.

Several of Mearsheimer and Walt’s critics have lumped their book together with Jimmy Carter’s anti-Israel tirade Palestine: Peace Not Apartheid (2006). זה נדיר, לעומת זאת, למצוא מישהו שיגן על שניהם, אבל היועץ לביטחון לאומי של קרטר זביגנייב בז'ז'ינסקי התקרב. בהערה קצרה (אם כי לא סקירה) ב-Foreign Policy, בז'ז'ינסקי תמך בשדולה הישראלית ובמקביל שיבח את המדיניות חסרת פניות של ממשל קרטר במזרח התיכון. ברור שמה שמדאיג את Brezezinki הם עניינים מעשיים. הוא טוען שבמהלך רבע המאה האחרונה עברה מדיניות ארה'ב במזרח התיכון מחוסר פניות יחסי שהביא את הסכמי קמפ דייוויד לאימוץ הפרספקטיבה הישראלית בסכסוך הערבי-ישראלי. זה, לדעתו, לא שירת את האינטרסים של ארה'ב.



התיאור של בז'ז'ינסקי אינו מדויק לחלוטין. אנואר סאדאת נסע לירושלים בנובמבר 1977, לא בגלל שביקש לנצל את הצדקה של ממשל קרטר, אלא בגלל שחשש שהמדיניות המקיפה של קרטר, בניגוד למדיניות המפורטת שלב אחר שלב, תעניק לסרבנים מקומיים ולברית המועצות זכות וטו על רצונה של מצרים לעשות שלום. וכפי שכל אחד יידע מי זוכר את הנשיא ג'ורג' ה.וו. טענתו המפורסמת של בוש - שהוא היה רק ​​בחור אחד שעומד נגד זעמו של השדולה הישראלית על מתן ערבויות להלוואות כדי לסייע ליישוב מהגרים יהודים סובייטים בישראל - לא כל ממשל מאז קרטר היה כל כך פרו-ישראלי. אף על פי כן, נכון שבמהלך העשור האחרון חלק מבכירי ארה'ב שגויסו ממוסדות מחקר של אייפא'ק או פרו-ישראליים העדיפו את המסלול הסורי של תהליך השלום על פני המסלול הפלסטיני, ובכך חיזק את הנטייה להמעיט בתחושת הדחיפות בהתמודדות עם קלחת פלסטינית.



שבחיו של בז'ז'ינסקי אינם חסרי בסיס, אך גם אינם שלמים. הוא מזהה הטיה בנרטיב ההיסטורי של השדולה הישראלית, תוך שהוא מבחין שניתן לתייג את מירשהיימר ו-וולט כאנטי-ישראלים במובנים מסוימים. אבל הוא מוסיף, באופן נפוץ מאוד, שהטיה אנטי-ישראלית אינה זהה לאנטישמיות. היה לזה צליל של נקודה מתורגלת היטב.

בז'ז'ינסקי לא דיבר באופן תיאורטי על אנטישמיות. החיבור המקורי של מירשהיימר ו-וולט עורר הרבה יותר ביקורת מאשר אפילו שבחים שמורים, וחלק ממנו אכן העלה האשמות באנטישמיות. חלק מזה הועבר לביקורות על הספר - ובכך הכותרת שהעניק הוול סטריט ג'ורנל מ-7 בספטמבר 2007 לביקורת של ג'ף רובינס, Antisemitism and the Anti-Israel Lobby.



הביקורת של רובינס על השדולה הישראלית היא כפולה. ראשית, לדעתו המחברים מתעלמים לחלוטין מהלובי הפרו-ערבי האדיר, הממומן במידה ניכרת מכספי נפט זרים, ובמקביל לוקחים את יהודי ארצות הברית על השתתפותם בתהליך המדיני האמריקאי, כמו זכותם הדמוקרטית. שנית, רובינס מבקר את מירשהיימר ו-וולט על כך שניסו להטמיע את עצמם נגד האשמות של הטיה אנטי-יהודית על ידי ניבוי מנע שהלובי היהודי יאשים אותם בכך.



מה שרובינס לא מבחין הוא שהטקטיקה הזו עבדה: מירשיימר ווילט הואשמו באנטישמיות, והתחזית המקדימה שלהם עבדה מספיק טוב כדי שאלו שהעלו האשמות כאלה יצאו גרוע מכך. הם יכלו לטעון את טיעונם רק בעקיפין, באומרו שהספר אנטישמי למעשה אם לא בכוונה, שכן איש לא יכול היה להביא ראיות לכוונתם המרושעת של המחברים כלפי יהודים כקבוצה (להבדיל מיחסם למדינת היהודים ). זה בגלל שלא היה ולא קיים.

נראה שלמירשהיימר ול-וולט לא אכפת במיוחד מיהודים כך או כך. אכפת להם ממדיניות החוץ האמריקנית, שכפי שאנו יודעים מיצירותיהם האחרות, הם מאמינים שצריכה להיות מונחית על ידי גישה מאופקת של איזון מחוץ לחוף. עם זאת, זה לא מה שמנחה את מדיניות החוץ של ארה'ב בממשלים הדמוקרטיים או הרפובליקנים. מכיוון שהכותבים אינם יכולים להאמין שמישהו יכול לחלוק איתם על היסוד, הם מחפשים הסברים אחרים לכישלון לשכנע את המעצמות. They identify the Middle East as the source that beckons U.S. power and prestige beyond the bounds of safe shelter, they see the Israel-Palestine conflict at the epicenter of that source, and they see domestic U.S. lobbying politics at the center of that center. יכול להיות שהם צודקים או טועים מבחינה אנליטית (אני חושב שהם בעיקר טועים), אבל זה המניע שלהם, שאין לו שום קשר לחבב או לא לחבב יהודים.

באחת הביקורות הבודדות שהגיעו לליבה הריאליסטית של הטיעון של מירשהיימר ו-וולט, ויליאם גריימס, שכתב ב-6 בספטמבר 2007 בניו יורק טיימס, מגדיר את השדולה הישראלית ככתב תביעה נגד ישראל ותומכיה המתאר נוכל וירטואלי. מדינה, המוסמכת על ידי העושר והעוצמה האמריקאית, שחוסמת את השלום בכל צעד ושעל, מאיימת על שכנותיה המתכווצות ללא עונש, מרסקת את השאיפות הלאומיות של הפלסטינים, ובכל פעם שמתעוררת ההזדמנות, נושכת את היד שמאכילה אותה.

גריימס מסכים עם חלק מהטיעונים של המחברים, אבל מסכם במבוכה שהנימה הכללית של העוינות לישראל צורמת על העצבים, עם זאת, יחד עם רושם שלא ניתן להתעלם ממנו שריאליזם פוליטי קשוח יכול להיות נתון לפנטזיות המוזרות שלו. ישראל היא לא רק מדינה אחת מני רבות, למשל, בדיוק כפי שבריטניה אינה. האמריקאים חשים קשרים חזקים של היסטוריה, דת, תרבות וכן, סנטימנט, שהמחברים מזהים, אבל רק בצורה אוורירית ומופשטת.

אכן, נרטיב היסטורי אמיתי ומדויק של יחסי ארה'ב-ישראל אינו יכול להיות ריאליסטי בלבד; שמפשט יתר על המידה מציאות מורכבת יותר. הביקורת של טים רוטן ב-11 בספטמבר 2007 בלוס אנג'לס טיימס מתמקדת בדיוק במציאות המורכבת הזו:

מי שמכיר את ההיסטוריה הפתלתלה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני יתקשה לזהות את ההיסטוריה של מירשהיימר ו-וולט. כל סיפור זוועה ישראלי עתיק יומין נמחק, והסיפור הארוך של הטרור הפלסטיני מוצג כולו כתגובה לדיכוי הישראלי. הכישלון של כל משא ומתן לשלום מיוחס לתחבולות ישראלית מתחת למגן השדולה הישראלית האמריקאית. אין כאן שום דבר של שחיתות פלסטינית, פילוג וכפילות או אפילו של חוסר יכולתו של העם האומלל הזה לספק שותף חילוני אמין שאפשר לנהל איתו משא ומתן על שלום.

רוטן נמצא במטרה, למרות העובדה שלרוב קוראי העיתונים, נבכי ההיסטוריה מסתכמים בטיעון לא חד משמעי שהוא אמר/היא אמרה.

עם זאת, פחות סביר שזה יהיה המצב, עם הטענה המרכזית של מירשהיימר ו-וולט: שהשדולה הישראלית, הפועלת כמיופה של מפלגת הליכוד, דחפה את ארצות הברית לתקוף את סדאם חוסיין. כאן נמצאים המחברים על הקרקע הרעועה ביותר; אפילו הגישה שלהם סותרת את חולשת הטיעון. הקוראים זוכים להסבר על השתייכותם הדתית של בכירים שונים בממשל בוש ואחרים, אפילו הווארד דין, שנקרא כאילו הוא נוצר בהשראת חוקי נירנברג. לא מוזכרת העובדה שהדמות האחראית ביותר לדחיפת המתקפה על עיראק, סגן הנשיא דיק צ'ייני, אינה יהודית ואינה ניאו-שמרנית מבחינה אידיאולוגית. הוא חבר בעל כרטיסים באליטה של ​​תעשיית הנפט, אך שמות כמו האליברטון ו-ExxonMobil אף פעם לא עושים את דרכם לדפים האלה.

ארה'ב תקפה את עיראק בגלל שדמויות מפתח בממשל, שנבהלו ונחושות בגלל הזוועות ב-11 בספטמבר והבהלת האנתרקס, הוטעו על ידי איזשהו שילוב מעורער עדיין של מודיעין רע ומתומרן לחשוב שמתקפה נוספת, כנראה כזו שמשתמשת בנשק להשמדה המונית (צ'ייני). הנשק הביולוגי המפחיד ביותר) היה קרוב. קטעי מידע מודיעיניים שנקראו בצורה שגויה העלו שעיראק עשויה להיות מעורבת, והעם האמריקני, מזועזע כמו מנהיגיו, היה מוכן להעניק לממשל את הספק בנסיבות העניין.

הביקורת הטובה והמשעשעת ביותר על מירשהיימר ו-וולט על הפרט הזה נכתבה על ידי הארווי סיצ'רמן, עוזרם לשעבר של שלושה מזכירי מדינה, זמן קצר לאחר הופעת החיבור המקורי. וולט ומרסהיימר, כתבו סיצ'רמן, מתארים את ישראל ואת השדולה כנואשות להכניס את ארצות הברית למלחמה נגד סדאם במשך מספר שנים לפני ה-11 בספטמבר 2001, אך מודים שהשדולה לא הצליחה לשכנע את הנשיא קלינטון לעשות מלחמה ואת הנשיא בוש לעשות זאת לפני 9/11. אחר כך מצטט סיצ'רמן את מירשהיימר ו-וולט מהמאמר של London Review באופן הבא: הם היו צריכים עזרה כדי להשיג את מטרתם. העזרה הזו הגיעה עם 9/11. באופן ספציפי, אירועי אותו יום הובילו את בוש וצ'ייני להפוך את המסלול ולהפוך לתומכים חזקים של מלחמת מניעה. סיצ'רמן ממשיך:

אז אתה מבין, המלחמה נבעה במידה רבה מהשפעת השדולה, אלא שההשפעה נכשלה עד 11 בספטמבר שינתה את דעתו של הנשיא, כלומר, את התפיסה שלו לגבי מה שהאינטרס הלאומי דורש. ההיגיון האלמנטרי דורש את המסקנה הזו: מלחמת עיראק צריכה להיות על חשבון אוסאמה בן לאדן, לא על חשבון איפא'ק או ישראל. המחברים, לעומת זאת, נראים כל כך להוטים להשמיע את טענותיהם להשפעה הפוגענית של השדולה, עד שהם לא עשו זאת בעצמם. טעות מהסוג הזה תעיף תלמיד שנה ראשונה.1

גם האקונומיסט, בשיטתו התמציתית והמאופקת המקובלת, קבע (ב-29 בספטמבר 2007) שהתזה המרכזית של הספר לפיה השדולה הישראלית הייתה קריטית בשכנוע ג'ורג' בוש לפלוש לעיראק לא ממש עומדת. הטיעון, הוסיף, מרגיש כמו ניסיון לפטור את אמריקה מאחריות להחלטה שקיבלה בעצמה ובעצמה.

אולי המתקפה החזקה ביותר על הספר ומחבריו הגיעה מעטו של ג'פרי גולדברג ב-8 באוקטובר 2007 בניו ריפבליק. לשון בלחי, גולדברג החליף את המונח אנטישמיות ביהודיאוצנטריות, הגזמת התפקיד היהודי בכל דבר, וריאציה של המונח מרכזיות יהודית שטבע אדם גרפינקל בדפים אלה שנה קודם לכן.2 לאמריקה, מספר גולדברג, יש תקופה ארוכה. מסורת של יודוצנטריות וממקמת את שני המחברים באופן ישיר בתוכה. ספרם, הוא אומר, מייצג את המתקפה המתמשכת ביותר, את המתקפה המרכזית ביותר, נגד הזכאות הפוליטית של יהודי אמריקה מאז תקופת האב קוקלין.

לאחר מכן, גולדברג ממשיך למתוח ביקורת על מירשהיימר ו-וולט על מתודולוגיה לקויה ועל סילוף כל אורכה של ההיסטוריה של ישראל כדי לשלול ממנה כל ערך מוסרי. לאחר שפירט את הביקורת שלו על כמה היבטים בעבודתה של איפא'ק, גולדברג, גם הוא לוקח על עצמו את הטענות התאומות שישראל והלובי הישראלי דחפו את ארצות הברית למלחמת עיראק, וש-11 בספטמבר קרה בעיקר בגלל תמיכת ארה'ב בישראל. לגבי הנקודה הראשונה, גולדברג טוען באותו קווים כמו סיצ'רמן והאקונומיסט.

עם זאת, בשנייה, גולדברג עוקף במהרה לטובת נושאים אחרים, שאחד מהם חוזר ליודוצנטריות: הפעלת המוסר הכפול של מירשהיימר ו-וולט. המחברים מייחסים אנטישמיות מסוימת באירופה להתגרות מהתנהגותה של ישראל כלפי הפלסטינים, אם כי הם מודים שחלקם גזעניים בעליל. לאחר מכן ממשיך גולדברג:

זהו קטע מוזר ומגעיל, העוול שלו מתברר בקלות על ידי פעולת החלפה פשוטה. תארו לעצמכם את פאראר, שטראוס וז'ירו מפרסמים את המשפט הבא: לא היינו מכחישים שיש דעות קדומות גזעניות בקרב לבנים, חלקן מעוררות על ידי התנהגות לא נכונה של אפרו-אמריקאים, וחלקן גזעניות בעליל. מירשהיימר ו-וולט הם מסוג החוקרים שחושבים שאם אתה רוצה להבין גזענות למד שחורים, ואם אתה רוצה להבין אנטישמיות למד יהודים. הם אינם מודעים באופן מצמרר לכך שהשקפות כאלה שותפות לדעות הקדומות שלטענתם סולדים.

לבסוף, גולדברג בוחן את הביקורת הבסיסית השלישית שהוטחו על ידי רוב הסוקרים: כי נראה שלמירסהיימר ול-וולט אין מושג כיצד למעשה נוצרת מדיניות החוץ של ארה'ב. גולדברג מציג את הנושא הזה בכך שהוא נזכר כיצד שאל פעם את דונלד רמספלד מה הוא אומר על הטענה שהניאו-שמרנים תמרנו את ממשל בוש לתקוף את עיראק. אני מניח שהמשמעות היא שהנשיא וסגן הנשיא ואני וקולין פאוול פשוט נפלנו ממשאית לפת כדי לקחת את העבודות האלה, ענה רמספלד. גולדברג מסיק כי מירשיימר ווילט חושבים שוויליאם קריסטול הוא המפקד העליון.

לסלי גלב, נשיאה אמריטוס של המועצה ליחסי חוץ ועוזרת מזכירת המדינה לשעבר, העלתה טיעון דומה. לאחר שהודה בכך שהספר מעלה בעיות רציניות, ושנקודותיו ראויות לתשובות במקום התקפיות של קריאת שמות, גלב התמקדה במלגה העלובה בתמוהה שלהם, במיוחד בהחלטה המוזרה מאוד לכתוב על הנושא הרגיש הזה מבלי לעשות ראיונות מקיפים עם הלוביסטים. השדולה. אילו היו עושים זאת, אולי היו מבינים שהמחזות האמיתיים מאחורי המלחמה היו הנשיא ג'ורג' בוש וסגן הנשיא דיק צ'ייני. בקושי יש להם היסטוריה של היותם בכיסי השדולה היהודית (יותר כמו שדולת הנפט), והם לא ניאו-שמרנים במעט.

גלב אז מצטיין בדיוק בנקודה שגולדברג הפסיקה. הוא מסכים שהקשרים ההדוקים של אמריקה עם ישראל מחריפים את הבעיות שלה עם ערבים ומוסלמים, אבל דוחה את הטענה שהם גורמים להן: ישראל לא פוגעת באינטרסים הביטחוניים האמריקאיים בשום מקום קרוב לרמה שמארשיימר ווילט טוענים שהיא עושה. במקום זאת, מציין גלב,

המקור העיקרי לאנטי-אמריקניות ולטרור האנטי-אמריקאי הוא קשריה העמוקים של אמריקה עם משטרים מאוד לא פופולריים במדינות כמו ערב הסעודית ומצרים. . . . הבעיה האסטרטגית המרכזית של אמריקה באזור. . . הוא שאנו זקוקים לבעלי בריתנו הערבים המושחתים, הבלתי מיומנים והלא פופולריים, כי האלטרנטיבה הסבירה להם היא הרבה יותר גרועה.

בעלות הברית האלה אולי מתעקשות שישראל היא באמת שגורמת לבעיות של אמריקה עם טרוריסטים איסלאמיסטים, אבל הן עושות זאת לפני מערביים אמינים רק כדי למשוך את תשומת הלב מתפקידם, הרבה יותר משמעותי.

מירשהיימר ווילט, מציין גלב, לא אומרים דבר על כך, בדיוק כפי שהם מתעלמים מתפקידם של שחקנים חשובים אחרים, בקושי פחות חזקים בזירה הפוליטית האמריקאית: ערב הסעודית וחברות הנפט. אחרת איך אפשר להסביר כיצד השדולה הישראלית נכשלה שוב ושוב במניעת מכירת נשק מתוחכם של ארה'ב לסעודיה ולמדינות ערביות אחרות, ולא הצליחה למנוע מכל ממשל אמריקאי מאז ניקסון לקחת את ההשקפה הערבית/פלסטינית לגבי הנטייה הסופית של המערב. בנק ועזה? אבל כפי שגלב מציין, מירשהיימר ו-וולט אינם צריכים להסביר את העובדות הללו מהסיבה הפשוטה שהם אף פעם לא מזכירים אותן.

לבסוף, הביקורת של וולטר ראסל מיד על השדולה הישראלית בגיליון נובמבר/דצמבר של Foreign Affairs נוכחת בהשלכות של כל זה. מיד משבח את המחברים על כך שפתחו בשיחה נחוצה בנושא שנוי במחלוקת ודליק. אבל שבחים הקלושים שלו מפנים עד מהרה את מקומו לתיאור הספר כפשטני, רופף ורטורי עם נימה לא מתקבלת על הדעת. היא לא מצליחה להגדיר את השדולה בצורה ברורה, כותב מיד, והשימוש שלה בראיות הוא, במה שיש לראות בהערה נדיבה, לא אחיד.

בסוגיות מהותיות מיד סבור כי מירשיימר ווילט מזלזלים בערך האסטרטגי המתמשך של ישראל לארצות הברית, וחשוב יותר לעניין הנדון, מעריכים יתר על המידה את החשיבות של כוח וכסף פוליטי יהודי. כתוצאה מכך, מסכם מיד, השדולה הישראלית תהיה הפוכה מהשפעתה הרצויה: מניעת חשיבה חדשה על מדיניות ארה'ב במזרח התיכון במקום לקדם את הדיון. . . . [ש]נכתב בחיפזון, הספר יחזור בתשובה בשעות הפנאי.

אני שותף לעיקרי הביקורת של גלב ומיד אבל מבקש להרחיב אותם מעט לשלושה כיוונים: מתודולוגיה, דיוק היסטורי וההשפעות ארוכות הטווח של תופעת השדולה הישראלית.

כהיסטוריון של יחסי ערב-ישראל, אני נותר חסר נשימה מהאופן שבו מירשהיימר ו-וולט פשטו את האסכולה הרוויזיוניסטית של ההיסטוריה של ישראל, ועשו זאת באופן שמרמז למי שאינו בקיא בתחום שהוא כעת מקובל, עמדת הרוב באקדמיה. ההיסטוריה הישראלית הרוויזיוניסטית שופטת את רוב ההחלטות שמתקבלות על ידי רוב ממשלות ישראל בצורה הקשה ביותר. זו אפילו לא תמונת רוב בישראל, או בכל מקום אחר שבו פועלים היסטוריונים רציניים. להציג את ההשקפה הזו ולא אחרת כזו הנכונה, ניתן להשוות בערך להנחה שנעם חומסקי ומייקל מור מייצגים את השקפות המיינסטרים האמריקאיות על הפוליטיקה וההיסטוריה של ארה'ב.

ואכן, היסטוריון רוויזיוניסטי כזה שצוטט בשדולה הישראלית, בני מוריס, כבר הגן על עצמו מפני השימושים לרעה שאליהם הוציאו מירשהיימר ו-וולט את עבודתו. מוריס כתב ב-8 במאי 2006 ב-New Republic, וכתב:

כמו תעמולנים פרו-ערבים רבים הפועלים כיום, מרשהיימר ו-וולט מרבים לצטט את הספרים שלי, לפעמים מצטטים ישירות מהם, כחיזוק לכאורה לטיעוניהם. עם זאת, עבודתם היא תמצית של ההיסטוריה שלמדתי וכתבתי בשני העשורים האחרונים. עבודתם זרועה בזלזול ומטמאה בשטויות.

אם מוריס עצמו רואה לנכון לבקר את מירשהיימר ו-וולט במונחים כאלה, אין צורך לומר יותר.

באשר לעניינים עובדתיים - ואני מתמקד כאן בפרק 9, לקחת כוונה לסוריה, כסטודנטית ומתרגלת את מערכת היחסים של ישראל עם אותה מדינה - זה מגוחך מצד מירשהיימר ו-וולט להאשים את השדולה הישראלית בעוינות של ממשל בוש הנוכחי כלפי סוריה ולנשיא בשאר אל-אסד. האנטיפתיה האישית של הנשיא והעוינות של הממשל שלו ניזונים מכמה מקורות: תמיכתה של סוריה במרד הסוני בעיראק, מאמציה לערער את ממשלת סניירה בלבנון, בריתה עם איראן, ותמיכתה של ארגוני טרור כמו חמאס. והג'יהאד האסלאמי, שמערערים את המגמות החילוניות והפרגמטיות בפוליטיקה הפלסטינית. וושינגטון לא זקוקה לעזרה מהשדולה הישראלית כדי שתהיה בעיה עם דמשק. אני יכול להבטיח גם למירסהיימר ול-וולט שכאשר ג'ורג' וו. בוש וניקולס סרקוזי הצהירו לאחרונה כי היה להם עם בשאר אל-אסד על התערבותו הרצחנית בלבנון, הם לא נדרשו לאימון מממשלת ישראל או מתומכיה.

מהי, אם כן, המשמעות הסופית של פרסום השדולה הישראלית? אפשר לטעון שזה מאוד משמעותי. אחרי הכל, יש את ההתקדמות העצומה של מוציא לאור גדול, 275,000 ההורדות מאתר בית הספר קנדי, סטטוס רבי המכר של הספר, סיור הקידום הנרחב בארצות הברית ובאירופה, הסיקור התקשורתי הראוותני. כל זה, וקצת משאלת לב שנזרקה להחמצה, הובילו את השמרן האמריקאי סקוט מקונל להניח שהשדולה הישראלית תהיה בסביבה במשך זמן רב, אולי יותר מ-AIPAC עצמה. הוא משווה את הספר לארכיפלג הגולאג ומצטט חובבים אחרים שקוראים ל'בקתת הדוד טום' ולמעיין השקט של רייצ'ל קרסון.

זה כל כך הרבה שטויות. שדולת ישראל חסרה את הכוח המוסרי, התובנה היצירתית, ההקפדה האינטלקטואלית או המשיכה הרגשית של כל אחד מהספרים הללו. במקום הבקתה של הדוד טום יש להשוות אותה לאוריינטליזם של אדוארד סעיד, וגם אז זה לא יוצא כל כך טוב. על כל פגמיו, המזרחיות הייתה מלאה בעוצמה והייתה לה השפעה רבה מבחינה אקדמית, אינטלקטואלית ופוליטית. השדולה הישראלית תחוויר בהשוואה מכיוון שהדרך היחידה שבה היא יכולה להפוך לקלאסיקה מוערכת היא אם התזה הבסיסית שלה נכונה: שלובי פוליטי פנימי מניע את מדיניות ארה'ב במזרח התיכון. אם זה היה נכון, אז המהומה שהעלתה השדולה הישראלית תקבע את הספר כקלאסיקה. אבל זה לא נכון. הפוליטיקה הפנימית והלובינג אכן חשובים בכל הנוגע לענייני טון ותזמון, אבל כפי שמנסח זאת אהרון דיוויד מילר, דיפלומט אמריקאי ותיק בתהליך השלום, ב'ארץ המובטחת הרבה מדי' הקרובה שלו, אני לא זוכר החלטה אחת של תוצאה של יועצי תהליך השלום האמריקאים, או שלא עשינו זאת, שהייתה קשורה ישירות לקריאה, מכתב או טקטיקת לחץ של לוביסט כלשהו.

למרות זאת, התופעה הגדולה יותר של השדולה הישראלית צריכה לתת לישראל ולחבריה הפסקה. עליהם לחשוב מחדש על הדרך שבה מטרת ישראל נתפסת ותומכת בה, ובאופן מעמיק יותר, על היסודות שעליהם צריכים להישען היחסים המיוחדים בין ארה'ב לישראל בשנים הקרובות. נכון, כפי שמציעים לסלי גלב ואחרים, שקשה יותר להמציא טענה מציאותית ליחסים בין ארה'ב לישראל כיום מאשר במהלך המלחמה הקרה. באותה תקופה, תפקידה של ישראל כנכס אסטרטגי היה ברור, אם לא למאזני חופים כמו מירשהיימר ו-וולט, אז לכל נשיא אמריקאי מאז ג'ון קנדי. לישראל ולארצות הברית היו אותם אויבים - ברית המועצות ובעלות בריתה הערביות הרדיקליות - כאשר המשטרים הערביים השמרנים תקועים בצורה מביכה באמצע. היום הדברים מבולבלים יותר, כך שניתן להעלות את הטענה שישראל היא גרירה לאינטרסים הביטחוניים של ארה'ב ושמוסלמים קיצוניים רק שונאים ותוקפים את אמריקה בגלל תמיכתה בישראל. אנחנו אולי מבינים, יחד עם גלב, שמשטרים ערביים מדכאים עוזרים לגיוס אל-קאעידה יותר מכל מה שישראל עושה, אבל זה עדיין נכון שהקיבעון של הרחובות והארמונות הערביים כאחד בישראל, לא משנה מקורותיה או היגיון, הוא עובדה פסיכולוגית. שאי אפשר לאחל.

ברור שסופה של המלחמה הקרה ועלייתם של אתגרים חדשים דורשים חשיבה רעננה על הממד האסטרטגי של מערכת היחסים בין ארה'ב לישראל. על ידי הגנה על כל היבט של מערכת היחסים המיוחדת כשהנימוקים להם אינם קיימים עוד, השדולה הישראלית מסתכנת בהעמסת יתר על מה שהמציאות הפוליטית יכולה לשאת. תמיד יהיו כאלה כמו מירשהיימר ו-וולט, כפי שהיו מאז 1947–48, כאשר מדינת ישראל קמה, שיטענו כי תמיכת ארה'ב בישראל ובמדיניותה פוגעת באינטרסים הלאומיים של ארה'ב. תגובתה של ישראל חייבת להתמקד לא רק בהפרכת האשמה זו אלא בגיבוש מדיניות שתהפוך את ישראל, במעשה וגם ברטוריקה, לשותפה רבת ערך של ארצות הברית.

הזדמנות לעשות בדיוק את זה בפתח, שכן הממשל האמריקני הבא יגבש ללא ספק מדיניות כוללת מתוקנת כלפי המזרח התיכון. ישראל המעורבת בתהליך שלום בתזמורת ארצות הברית ועובדת יחד עם וושינגטון ובעלות בריתה אחרות במזרח התיכון נגד אויבים רדיקליים תהיה נכס אסטרטגי חשוב במזרח התיכון שלאחר המלחמה הקרה. האתגר הספציפי של ישראל וחבריה האמריקאים יהיה ביכולתם להדגים כיצד ישראל יכולה לשמש נכס אסטרטגי בהקשר האיראני והסורי כפי שעשתה פעם נגד ברית המועצות ובעלות בריתה הרדיקליות באזור. הקנבס האסטרטגי הרחב יותר, לא התהפוכות של הפוליטיקה הפנימית של ארה'ב, יעשה את ההבדל, כמו תמיד.

========

1. סיצ'רמן, השדולה הישראלית ומדיניות החוץ של ארה'ב: נייר עבודה שלא עובד, E-Note של המכון לחקר מדיניות חוץ, 28 במרץ 2006.
2. טירוף המרכזיות היהודית (נובמבר/דצמבר 2006). במאמר זה כתב גרפינקל שתיאוריות קונספירציה המאשמות ניאו-שמרנים בחטיפת מדיניות החוץ האמריקנית קשורות בקשר דודי לפרוטוקולים של זקני ציון, ובלי להזכיר את מירשהיימר ו-ולט בשמם, לתיאוריות פארא-קונספירטיביות על הכוחות ההיפרטרופיים של ישראל. לובי'.