נראה שההודעה הפתאומית ביום רביעי על הסכם לתיקון הקרע בין הפלגים הפלסטיניים היריבים פתח וחמאס זרקה מפתח ברגים לשיחות השלום במזרח התיכון בתקופה מאוד עדינה. כבר עכשיו, הקבינט הביטחוני הישראלי הצביע בעד השעיית השיחות עם הפלסטינים, וראש ממשלת ישראל נתניהו הזהיר כי מקבילו הפלסטיני יכול לעשות שלום עם ישראל, או עם חמאס, אבל לא עם שניהם.
יש סיבה רבה לספקנות שהפיוס יתקדם, וסוגיות מכריעות בנוגע לכניסת חמאס לארגון לשחרור פלסטין נותרו לא פתורות. אבל הסכם על פיוס פלסטיני, בהנחה שהוא אכן מיושם, לא חייב בהכרח להשמיע את ירידת המוות למשא ומתן לשלום ישראלי-פלסטיני. אם נעשה נכון, הפיוס הפלסטיני יכול לחזק את ידו של אבו מאזן במשא ומתן עם ישראל, להגביל את ספוילרי תהליכי השלום ואפילו, פוטנציאלי, להביא לשינוי היסטורי בעמדתו האלימה והאנטגוניסטית הנחרצת של חמאס כלפי המדינה היהודית.
כמובן, ייתכן גם שהפיוס יתקדם, אבל בצורה שלא תייצר את ההשפעות המשמחות הללו. אבל ההסכם הוא עובדה, ובמקום לבטל אותו או להכריז עליו כאסון, על ממשלת ארצות הברית להבהיר את התנאים שבהם פיוס פתח-חמאס יוכל לפעול לקידום פתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא בלב ליבה של מדיניות ארה'ב. הנה כמה קווים מנחים:
ההחלטה הישראלית להשעות את השיחות-על-השיחות איננה סוף הדרך - ועל פקידי ארה'ב להתמקד כרגע בתוצאה הרצויה, לא בתהליך השלום. ישראלים ציינו זה מכבר שחלוקת הגדה המערבית-עזה פירושה שישראל אינה מנהלת משא ומתן עם שותף סמכותי לחלוטין; הפיוס מציע הזדמנות להתגבר על המכשול הזה - אם הפיוס מבוצע באופן שמחזק, ולא מערער, את המחויבות הפלסטינית לפתרון שתי המדינות עם ישראל. סיוע בעיצוב תנאי הפיוס כדי להפוך אותו לרווח נטו עבור פתרון שתי המדינות חייב להיות מוקד הדיפלומטיה האמריקאית בשבועות הקרובים. תלונות על תזמון לקוי, כאשר תהליך המשא ומתן הפורמלי כבר עמד על סף כישלון, מצלצלות חלול. יתרה מכך, החלטת הקבינט הישראלי משאירה בבירור את הדלת פתוחה, ועל וושינגטון לשאוף לנצל כל פתח לפתרון מוסכם.
כדי להבין את הדרכים שבהן הפיוס הפלסטיני עלול להזיק או לסייע לדו-קיום הישראלי-פלסטיני, שים לב להבדל בין השפעת ההסכם על הרשות הפלסטינית – הישות המקומית שנוצרה בהסכמי אוסלו השולטת בפלסטינים בגדה המערבית (ועד 2007 בעזה) – והשפעתה על ארגון לשחרור פלסטין (אש'ף) , שותפת המשא ומתן המוכרת של ישראל בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. (פתח הוא הפלג הגדול ביותר של אש'ף, ומחמוד עבאס, מנהיג הפתח, הוא גם נשיא הרש'פ וכן יו'ר אש'ף.)
ההסכם שנחתם בקהיר כולל הוראות להקמת ממשלת הרשות הפלסטינית טכנוקרטית - כזו המורכבת ממומחים ללא זהות מפלגתית משני הצדדים. ראשי אש'ף מתעקשים שהממשלה החדשה תכיר בישראל ותעמוד בהסכמי עידן אוסלו. עמידה בתנאים אלו תהיה חיונית לאותה ממשלה כדי לזכות בהכרה ובתמיכה כספית מארה'ב ואירופה.
But the PA government’s attitude toward Israel is not nearly as significant for the future of Israeli-Palestinian peace as the attitude of the Palestine Liberation Organization. קבלתה של אש'ף עם זכות הקיום של ישראל ב-1988 היא שפתחה את הדלת להסכמי אוסלו, והסכם אוסלו הראשון ב-1993 לווה בהכרה הדדית בין ישראל ואש'ף כנציגים הלגיטימיים היחידים עבור עמיהם - חציית רוביקון ביחסי ישראל-ערבים שהעביר בסופו של דבר את המטרה של שתי מדינות לשני עמים מהמצע האידיאליסטי של פעילי השלום לאבן הפינה של המדיניות למעצמת העל העולמית.
השאלה הגדולה ללא מענה היא אם כן באילו תנאים יצטרף חמאס לאש'ף. לפי הדיווחים, בהסכם הפיוס הוקמה ועדה שתחקור נושא זה ותיתן המלצות תוך חמישה שבועות. בסביבה הנוכחית של קשרים ישראלים-פלסטינים עמוסים, זה נצח. בעוד ששתי המפלגות הסתכסכו ככל הנראה בקהיר על גודל הייצוג של חמאס בגופים המבצעים של אש'ף, השאלה המרכזית יותר לגבי סיכויי השלום היא האם חמאס מקבל את ההתחייבויות של אש'ף במסגרת הסכמי עידן אוסלו, ומקבל את המטרה המוצהרת של אש'ף של שלום, משא ומתן על פתרון שתי המדינות.
אחת הסיבות למאמצי הפיוס בעבר עלו בסופו של דבר בתוהו היא שחמאס לא היה מוכן להיכנע לעוינות היסודית שלו להכרה בישראל, ולפיכך אי נכונותו להתייחס כמחייבות את עצמו להתחייבויות שאש'ף התחייב בעבר לישראל. יצירת מילים יצירתית לעולם לא תוכל לפתור את הפערים הללו באידיאולוגיה בסיסית ובתוכנית פוליטית. וארצות הברית, אם כן, מעולם לא ראתה את הצטרפות החמאס לאש'ף כאל שום דבר מלבד סוס טרויאני מסוכן שעלול לערער, אם לא להתפוצץ, את כל מה שהושג ביחסי ישראל-פלסטינים מאז 1993.
משנת 2007, כאשר חמאס השפיל את שירותי הביטחון הפלסטיניים המנוהלים על ידי הפתח וכבש את רצועת עזה, ידה של הקבוצה המיליטנטית הייתה על העליונה בחברה הפלסטינית ובאזורי. בעוד שהפלסטינים מאשימים את שני הצדדים בפיצול, חמאס נהנה מהאהדה לפלסטינים בעזה, שהייתה כפופה לכללים ישראליים מגבילים ביותר על כניסתם וקיומם של אנשים וסחורות. הרצועה מאוכלסת יתר על המידה, מרוששת, מורעבת ואוזלים ממים מתוקים.
אבל השנה-שנתיים האחרונות היו קשות על התנועה המיליטנטית. חמאס, תנועה סונית שנתמכה זה מכבר על ידי איראן השיעית, נפרדה עם טהראן בגלל התמיכה בטבח של בשאר אל-אסד באזרחיו שלו, בעיקר סונים. כתוצאה מכך, חמאס נטש את המטה שלו בדמשק, איבד מימון והרחיק בעל ברית אזורי רב עוצמה. ההדחה ביולי האחרון על ידי הצבא המצרי של הנשיא מוחמד מורסי הייתה מכה נוספת לתנועת ההתנגדות האסלאמית - חמאס צמח מהאחים המוסלמים, ומורסי התגלה כשכן חם, ותיווך הפסקת אש מכרעת בין ישראל לחמאס בנובמבר. 2012. אבל הצבא המצרי מעולם לא הרגיש עצבני על שלטון חמאס בעזה, פעל להרוס מנהרות הברחה ולחסום חדירות מחבלים מעזה לסיני, ולאחר ההפיכה בקהיר נקט צעדים לאסור על חמאס ממצרים ובדרך אחרת לחנוק את הגישה של הקבוצה. לתמיכה אזורית.
שינוי הכוח לטובתו איפשר לעבאס להתקדם לשיחות שלום עם ישראל - אבל כשהתמודד עם פשרות בנושאים מהותיים כמו פליטים וירושלים, הלגיטימציה הפנימית הדועכת שלו הפריעה לו. הפיוס עם חמאס בסביבה החדשה הזו מציע לו הזדמנות לגשר על הפער בתנאים שלו, לזכות במחמאות פומביות על ההישג, להחזיר את הלגיטימיות של המנהיגות הפלסטינית באמצעות בחירות חדשות, ולהציג שותף פלסטיני קוהרנטי ואמין יותר לישראל במשא ומתן. .
ההיגיון שנקבע לעיל הוא שגורם למנהיגי אש'ף ולמנהל המו'מ הראשי סאיב עריקאת להתעקש שהסכם הפיוס שהוכרז השבוע הוא חדשות טובות, לא רעות, לתהליך השלום. שותף למשא ומתן פלסטיני מאוחד ומועצם עדיף בהחלט על מפוצל ונחלש. אבל הישראלים חוששים, בהצדקה מסוימת, שכניסתו המחודשת של חמאס לממשל הפלסטיני מאיימת בהשתלטות של חמאס על אש'ף, ולא בהשתלטות של אש'ף על חמאס. ההשתלטות הכוחנית של חמאס על רצועת עזה לאחר התפרקות העסקאות עם פתח ב-2007 אינה מעוררת אמון. אז לאפשר לחמאס להצטרף לקבלת החלטות באש'ף בנוגע לשלום עם ישראל, כאשר חמאס לא הסכים בבירור למחויבותו של אש'ף לדו-קיום של שתי מדינות ולפתרון סכסוך בדרכי שלום, נראה לרבים בישראל ובמערב כמו התחלת אפל. דרך שיכולה להוביל מעל צוק.
בתגובה להודעת הפיוס, נראה שרבים בוושינגטון ובירושלים מתמקדים יותר בתזמון שלו מאשר בחומר שלו - כשהם מגיעים, כפי שקרה, בזמן שישראל והפלסטינים ניסו ללכת אחורה מצוק משלהם, פג תוקפו תקופת המשא ומתן המוסכמת ב-29 באפריל. כבר כמה אנליסטים מזהירים כי הסכם פתח-חמאס עלול להוות מכה גופנית לשיחות השלום, ואחרים קוראים לנשיא אובמה לנטוש כליל את מאמצי השלום במזרח התיכון.
אבל ארה'ב צריכה להימנע מהסקת מסקנות כאלה, או בעצם לשפוט על עסקה שתנאיה עדיין כל כך לא מגובשים. במקום זאת, זה הזמן של ממשל אובמה לחזור ולומר שמטרתו היא פתרון שתי מדינות, ושהוא יתמוך בכל מהלך שיקדם את המטרה הזו, ויתנגד לכל מהלך שיערער אותה.
על כן ממשלת ארה'ב צריכה לפרט בצורה ברורה, בשיחות שקטות עם שני הצדדים, את התנאים שבהם הפיוס הפלסטיני יכול להיפגש בהסכמה אמריקאית או אפילו לתמוך:
ממשל אובמה צריך גם להבהיר שהסכמה של ארה'ב לנוכחות חמאס באש'ף אינה מחייבת את ארה'ב להסיר את חמאס מרשימת ארגוני הטרור המיועדים לה. חמאס עדיין, ברטוריקה, אידיאולוגיה פורמלית והתנהגות עד היום, מאמץ אלימות נגד אזרחים למטרות פוליטיות. כל החלטה על ייעוד טרור חייבת להתאים לקריטריונים ספציפיים בחוק האמריקאי. במילים אחרות, מעמדו של חמאס בעיני ממשלת ארה'ב יהיה תלוי לחלוטין בהתנהגותו של חמאס. זה עולה בקנה אחד עם היחס של ממשלת ארה'ב לפלגים פלסטיניים אחרים תחת מטריית אש'ף.
שלבי ירח למרץ
ייתכן שגישה אמריקאית כזו לא תצליח לגרום לשינוי מספיק בעמדת חמאס כדי לאפשר לפיוס להתקדם בתנאים שיקדמו, ולא יערערו, את הסיכויים לפתרון שתי המדינות. אבל זה נשען על ההכרה ששותפים למשא ומתן כמו ישראל ואש'ף תמיד מייצגים אזורי בחירה מגוונים שעשויים להיות להם העדפות שונות לפתרון הסכסוך - אבל שכדי שמשא ומתן יהיה אפקטיבי, צריך להיות תנאי התייחסות ברורים, והנהגת כל צד חייב להיות בעל סמכות להתחייב להסכמים בשם הצד שלהם בכללותו. אם אש'ף יוכל לאכוף תנאים אלה, הן ההנהגה הישראלית והן ההנהגה הפלסטינית ייצגו אזורי בחירה, שחלקם מתנגדים לפתרון שתי מדינות, אך כולם מסכימים להיות מחויבים להתחייבויות של מנהיגיהם, לרבות לפתרון לא אלים של הקונפליקט שלהם. זה צריך להיות בסיס מספיק למשא ומתן על שלום.